החלטה בתיק עמ"ת 30616-05-12

1.         בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בנצרת (להלן - בית משפט קמא), (כב' השופטת אוסילה אבו- אסעד) שניתנה ביום 10/05/12 בתיק 1501-05-12, לפיה שוחרר העורר למעצר בית מלא בבית אחיו בעפולה תחת פיקוח משמורנים.

2.         נגד העורר הוגש לבית משפט קמא כתב אישום, אשר מייחס לו עבירות של איומים בפגיעה שלא כדין בגופה של גרושתו בכוונה להפחידה כאשר ביום 3.5.12 אמר בשיחה טלפונית לחברתה "תגידי לזונה ולשרמוטה אם היא רוצה להיכנס לחופה עם שמלה שחורה ולא לבנה, ולחגוג בבית קברות שלא תערב את הילדה".

עוד נטען כי ביום 7.5.12 הפר העורר צו שיפוטי הקובע, כי נאסר עליו ליצור כל קשר עם המתלוננת, כאשר בעת שנהג ברכבו, עצר סמוך למתלוננת וקילל אותה.

ביום 8.5.12 הוגש כתב האישום בעניינו של העורר לבית המשפט קמא יחד עם בקשה למעצרו עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 10.5.12 שוחרר העורר ע"י כב' השופטת אבו- אסעד לחלופת מעצר בדרך של מעצר בית מלא בעפולה, בתוספת תנאים נלווים.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי

3.         טענות העורר בתמצית :

ב"כ העורר טען כי שגה בית המשפט קמא עת הטיל על העורר תנאים מגבילים כלשהם. לטענתו, מקום שבית המשפט קמא קבע כי קיים ספק להיותו של האיום שהשמיע העורר "איום מוחשי", לא היה כל מקום להגביל את חירות העורר וזאת בשים לב לנסיבותיו האישיות, לרבות העובדה שהוא אדם נורמטיבי, נטול עבר פלילי. ב"כ העורר הוסיף וטען, כי האמרה שאמר העורר בטלפון כלל אינה נכנסת להגדרת עבירת האיום מקום שאין היא מופנית לאדם ספציפי ולא כל שכן למתלוננת. אשר להפרת הצו טען ב"כ העורר, כי זה כלל לא הופר לאור פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 4.7.11, בו ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים אשר הוציא מתוקפו את הצו השיפוטי המוזכר במסגרת כתב האישום.

בדיון בפניי שב ב"כ העורר על טענותיו והוסיף, כי אף אם ייקבע שהתקיימו העבירות הנזכרות בכתב האישום, הרי שהן נמצאות ברף הנמוך ולאור נסיבותיו האישיות של העורר, גילו, עברו הנורמטיבי והנזק הגדול שיגרם הן לו והן לבתו, ראוי לאפשר לו לצאת לעבודתו.

4.         טענות המשיבה בתמצית :

מנגד, התנגד ב"כ המשיבה לטענות העורר וסמך ידיו על החלטתו של בית המשפט קמא. ב"כ המשיבה דחה את טענות ב"כ העורר באשר להתקיימותן של העבירות, תוך שהוא מפנה לדבריו של העורר ולצווים השונים שהוגשו. עוד הוסיף כי  נסיבות העבירות, אשר בוצעו כאמור כנגד גרושתו של העורר, לא מאפשרות לתת בו אמון ומחייבות את הרחקתו מקרבת המתלוננת. אי לכך ביקש לדחות את הערר.

              הכרעה:

5.         לאחר ששמעתי טענות הצדדים, ועיינתי בהחלטת בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל בחלקו:

א.         אשר לטענת העורר כי למעשה לא התגבשו יסודותיה של עבירת האיומים, אין לי אלא לומר בקצרה כי לכאורה ועל פני הדברים ולאור החומר המצוי בפניי בשלב זה, איני מסכים לפרשנות זו. עפ"י כתב האישום, שוחח העורר עם חברתה הקרובה של המתלוננת ואמר לה, בין היתר, ותוך שימוש במילים בוטות, כי לא תערב את ילדתם אחרת תחגוג בבית קברות. לטעמי יש לכאורה בדברים אלו בכדי לעמוד בכל מבחני החוק והפסיקה לעניין עבירת האיומים  הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז- 1997, כאשר ניתן בהחלט לראות  באמירה המיוחסת לעורר כאיום על גופה של המתלוננת.

הגדרת עבירת האיום מבחינת יסודותיה אינה דורשת לשם התהוותה תוצאה בפועל של פגיעה בערכים המוגנים על מנת שתתקיים העבירה. כלומר, אין המאשימה נדרשת להוכיח כי האיום אכן השיג את מטרתו של העורר וכי ההפחדה או ההקנטה התממשה. די בפעולת האיום עצמה, אם בוצעה מתוך כוונה להפחיד או להקניט, כדי להוות עבירה של איומים.

חרף כל האמור אוסיף, כי מקובלת עליי הטענה כי האיומים שהשמיע לכאורה העורר כלפי המתלוננת, אינם נמצאים ברף העליון של העבירה, וזאת נוכח תוכן האיום, הרקע שלו ואופן העברתו.

ב.         אשר לטענה כי כלל לא הייתה הפרה של הצו השיפוטי מצידו של העורר, גם טענה זו לא מצאתי לקבל.

צו ההגנה שניתן ע"י כב' השופט זגורי ביום 28.6.11 במעמד צד אחד, קבע באופן מפורש בסעיף ד' כי לעורר אסור "ליצור כל קשר עם המבקשת, בין בעל פה ובין בכתב ו/או בכל אמצעי אחר...". בהמשך בסעיף ה' נקבע כי לעורר אסור "לאיים, לפגוע, לבלוש או להטריד את המבקשת בכל מקום ובכל דרך...".

דומני שלא יכול להיות חולק כי כאשר עצר העורר את רכבו ליד המתלוננת ברחוב וגידף אותה, הרי שהפר לכאורה את צו ההגנה דנן.